גזר דין בתיק תפ"ח 1004-08

השופט אורי שהם, אב"ד:

ההרשעה

1.         הנאשם הורשע, ברוב דעות, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו באחד-עשר אישומים. המדובר בשורה ארוכה של עבירות שעניינן מעשים מגונים בקטינה בת משפחה, אינוס ומעשי סדום באותה קטינה.

            כפי שהובהר בהרחבה בהכרעת-הדין, הנאשם, שהינו סבה של המתלוננת, ילידת 1980, החל בביצוע העבירות בשנת 1984, כאשר החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה של המתלוננת, ולאחר מכן הלכו ותכפו מעשיו של הנאשם וכללו החדרת איבר-מינו אל פיה של המתלוננת, חיכוך איבר-מינו באיבר-מינה, נגיעות וליטופים בכל חלקי גופה, החדרת איבר-מינו לאיבר-מינה של המתלוננת תוך השמעת איומים כי אם תספר למאן-דהוא על המעשים יבולע לה ולבני משפחה אחרים, ובמקרים רבים נוספים, ביצוע מעשי סדום, שכללו הן החדרת איבר-המין לפיה של המתלוננת והן לפי-הטבעת.

            הנאשם, שהחל לבצע את המעשים המיניים במתלוננת בשנת 1984, עת הייתה כבת 4, חדל מכך בהגיעה לגיל 17, כאשר האירוע האחרון מתואר באישום האחד-עשר והוא התרחש במהלך חג הסוכות בשנת 1997, כאשר הנאשם תפס את המתלוננת בכוח, הוביל אותה אל מחסן בחצר ביתו, נעל את הדלת וכיבה את האור. כאשר המתלוננת ביקשה לעזוב את המקום, סטר הנאשם על פניה, הפילה על הריצפה, התיישב עליה ותפס בגרונה. בהמשך, הוציא הנאשם את איבר-מינו ממכנסיו, הרים את ראשה של המתלוננת ודחף את איבר-מינו לפיה. עוד נקבע, כי הנאשם הטיח את ראשה של המתלוננת בריצפה והחדיר פעם נוספת את איבר-מינו אל פיה, עד שבא על סיפוקו.

            הנאשם הזהיר את המתלוננת, כפי שעשה גם בפעמים קודמות, לבל תספר על מעשיו לאיש, ואיים כי ירצח אותה ואת אימה אם יסתבר כי חשפה את מעשיו.

            הנאשם כפר בכל האשמות שיוחסו לו וטען כי לא היו דברים מעולם. ברוב דעות, נקבע בהכרעת-הדין כי עדותה של המתלוננת מהימנה, וגירסתה נמצאה אמינה על-ידי שופטי הרוב. לעדות זו הצטרפו ראיות תומכות ומחזקות למכביר, דבר שהוביל להרשעתו של הנאשם בכל האישומים שיוחסו לו.

            שופט המיעוט סבר כי קיים ספק באשר להתרחשותם של האירועים שתוארו על-ידי המתלוננת, ולפיכך הציע לזכות את הנאשם מחמת הספק.

דו"ח הערכת מסוכנות ותסקיר נפגע עבירה

2.         הנאשם הופנה למרכז להערכת מסוכנות לשם הערכת מסוכנותו המינית.

            מהדו"ח עולה כי מדובר בנאשם כבן 78, יליד תימן, אשר עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1938. המשפחה מתגוררת מזה שנים רבות בעיר פתח-תקווה.

            עוד לפני קום המדינה התגייס הנאשם לאצ"ל ואף נפגע בעינו השמאלית. לאחר מכן גויס הנאשם לצה"ל ושירת בחיל רגלים.

            הנאשם נישא בשנת 1949 ולבני-הזוג נולדו ארבע בנות, ובהמשך תשעה נכדים, שאחת מהם הינה קורבן מעשיו הקשים של הנאשם.

            אימה של המתלוננת מתגוררת בתל-אביב. היא גרושה ואם לשני ילדים.

לאחר חשיפת הפרשה נוצר נתק בין הנאשם, רעייתו ויתר בנותיו לבין אימה של המתלוננת וילדיה; ולמעשה מדובר בשני "מחנות" בתוך המשפחה.

לנאשם אין עבר פלילי, והוא תיאר בפני מעריכת המסוכנות תפקוד תקין לאורך השנים בכל מישורי חייו. לדבריו, הקשר עם אישתו, בנותיו ונכדיו היה טוב, והוא התקשה להסביר את הרקע להגשת התלונות נגדו, הגם שהוא תופס את המתלוננת כבחורה פגועה נפשית, ויתכן שתלונותיה נובעות כתוצאה ממצבה הנפשי הקשה.

לבדיקה שנערכה במרכז להערכת מסוכנות הגיע הנאשם כשהוא נקי ומסודר בהופעתו, והסביר את מטרת הבדיקה, לשאלת מעריכת המסוכנות, באומרו: "בקשר למשפט. אם הייתי מסוכן לנכדה", והוסיף: "לא הייתי מסוכן ולא כלום".

הנאשם תיאר עצמו כאדם אהוב על הזולת, אשר מעולם לא עשה שימוש באלימות.

הגם שהותר לו במסגרת מעצר-הבית בו הוא נתון להתפלל בבית-הכנסת, הרי שלדבריו, העדיף להתפלל בביתו, כיוון שהתבייש להימצא בנוכחותם של מתפללים אחרים בבית-הכנסת, כאשר הוא נתון להשגחה ושמירה.